מורים והורים נדרשים לקבוע גבולות ברורים בחינוך הילדים. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי שימוש בענישה במקרים בהם הגבולות נחצים או כאזהרה במטרה למנוע את חצייתם. בעבר, לאורך תקופה ארוכה בהיסטוריה, העונשים היו מקובלים כולל פגיעה גופנית. הדבר התאים לזמנו, ולמרות שישנן קולות המלינים על התרופפות במשמעת של התלמידים בהשוואה למשמעת הנוקשה שהייתה במערכת החינוך בעבר, ברור שאין לחזור לענישה כפי שהייתה.
מהו המינון הנכון ומהי הדרך הנכונה לשימוש בעונש בהליך החינוכי בבית ספר ובבית?
ראשית ,חשוב לשים לב לכך שענישה היא הליך חיצוני בעל מאפיינים שלילים. בדומה לתרופה מרה, עדיף שלא להשתמש בה ואם כבר עושים זאת, צריך לעשות זאת במינון נכון ולאחר חשיבה ערכית ( כל מורה לעצמו וצוות המורים כקבוצה) , מתי, איך ועד כמה להשתמש בענישה.
שנית, העונש איננו פיתרון קסם. בשלב מסוים התלמיד מתרגל לחיות עם העונש. המורה /הורה שמרבה להעזר בענישה ליצירת גבולות מאבד את יכולתו לבנות מערכת יחסים חיובית שהיא הבסיס ליצירת עולם חינוך נטול עונשים.
בנוסף, העונש לעולם לא עומד בפני עצמו , והוא מהווה פעולה אחת מהליך חינוכי שלם לפני ואחרי הענישה. הדבר שקובע את יעילותה הוא השיח בין המורה/ההורה והילד.
אם עולה הצורך לשימוש בענישה, חשוב שהדבר יעשה בצורה מבוקרת ומסודרת. לא מתוך לחץ איבוד עשתונות. כאשר עוצמת העונש צריכה להיות תואמת את המעשה וקשורה אליו. לדוגמא אם נעשה פגיעה אלימה של תלמיד בחברו , הרחקתו מהכתה יכולה להעביר מסר ברור שאין מקום בכתה להתנהגות אלימה. זמן ההרחקה צריך להיות קשור לעוצמת הפגיעה.( משרד החינוך הוציא חוזר מנכ״ל מפורט לגבי התגובות לאירועים אלימים, מצד אחד הוא מחייב פעולות מסויימות ,אך מצד שני יש בו מרחב של פעולה בעוצמת הפעולות המחוייבות ).
השאיפה צריכה להיות יצירת עולם חינוכי ללא ענישה. ככל שבית הספר (והבית) פועל בצורה יעילה יותר תוך יצירת אקלים חינוכי מיטבי, הגבולות והכללים נשמרים מתוך הנורמות החברתיות. האם הדבר אפשרי ? נכון להיום השטח מוכיח שלא.
ברמה בית ספרית עדיין משתמשים בפעולות ענישה,אך ניתן לראות ברמת המורה
שישנם מורים שמצליחים לחנך וללמד מבלי להעניש, תוך שימוש בדרכי הוראה אטרקטיביות , פסיכולוגיה חיובית, כריזמה , והשקעה ביחסים בינאישיים, אם הדבר מצליח ברמת המורה יש מקום לשאוף להרחיב זאת לרמה בית ספרית.
