התנ"ך נפתח בתיאור בריאת העולם, במאמר זה הציג הסתכלות והתבוננות על בריאת העולם, תוך ניסיון ללמוד ולהבין מסרים אוניברסליים החבויים בתיאור הבריאה, ומתוך הבנה שיש במעשה הבריאה רעיונות בסיסיים עליהם מושתתים החיים,
התורה פותחת בתיאור קודר של המציאות בעולם – תוהו ובוהו , חושך, תהום.
כבר בתחילת התורה, מיד וללא הקדמה עוברת התורה מהודעה שאלוקים ברא את העולם ללמידה והוראה כיצד להתמודד עם מצבים של חושך , תוהו ובוהו ותהומות בעולם שזה עתה נוצר.
נשים לב לארבע פעולות אותם מבצע הקב"ה ומתוכם נלמד את המתכון להצלחה בהתמודדות עם החושך.
מרחפת, ויאמר, ויבדל, ויקרא.
רוח אלוקים מרחפת- היכולת לצאת ממצב של חושך היא התרוממות והסתכלות על המצב הקשה מלמעלה, כיצד אפשר להתעלות מעל המציאות ? כיצד ניתן להתנתק ולרחף? התשובה לכך נמצאת בצורת ההתגלות של אלוקים – "רוח אלוקים מרחפת על פני המים".
בעת יצירת האדם נאמר " ויפח באפו רוח חיים" , הקב"ה הטביע באדם מאותה הרוח המרחפת מעל פני המים. בעזרת אותה רוח האדם יכול להתנתק ממציאות החיים היום יומית ולהסתכל על המציאות מלמעלה. זהו כח פנימי שעלינו להכיר ולדעת שיש ביכולתנו לרחף ולהתנתק מן המציאות על מנת לראות את הדברים במבט כולל שיאפשר לנו להביא לשינוי המצב וליכולת שלנו להתמודד עם החושך.
ויאמר אלוקים- יהיה אור, ההתבוננות מלמעלה והתנתקות מהמציאות לא משנה את המצב, היא רק מאפשרת לאדם להיות במקום בו הוא יכול לפעול ליציאה מהתוהו ובוהו, מהחושך ומהתהום. תחילת השינוי מתחוללת באמירה "יהי אור". לפני הדיבור יש שלב של מחשבה והרהור פנימי ממנו נובע הדיבור. התורה לא משתפת אותנו במחשבות האלוקיות שהובילו לאמרה "יהי אור" , זה מידע לא חשוב . בעולם אותו בורא הקב"ה , כאשר מדובר במציאות חיים מורכבת, הדרך להוביל לשינוי המצב היא בהוצאות מחשבות פנימיות לפועל, כל עוד הרצון לחולל שינוי נשאר בגדר מחשבה הוא חסר משמעות. רק כאשר הוא יוצא החוצה בשלב הראשון בדיבור ולאחר מכן במעשה , הוא ראוי לתיאור כחלק מתחילתו של שינוי. אכן השינוי מתחיל להתרחש בצמוד לאמירה : ויאמר אלוקים יהיה אור , ומיד "ויהי אור", רוח האלוקים המרחפת מעל פני המים, היוצאת מהאדם על ידי דיבור יוצרת מציאות.
ויבדל– הדיבור מוביל למעשה ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך. גם כאן התורה מקצרת ולא מפרטת כיצד הבדיל הקב"ה בין האור לבין החושך. מאחר ואין לכך מתכון קבוע יש דרכים שונות בהם ניתן לעשות סדר ולשנות את המציאות המורכבת. ברגע שהתקבלה ההחלטה ויצאה אל הפועל באמירה מחייבת ליצירת האור – לשינוי המצב, האדם ימצא את הדרך להבדיל בין האור לבין החושך. הקב"ה לא צריך לגלות לנו כיצד לעשות זאת וגם לא ניתן לתת פירוט לכל מצבי החושך , כיצד לצאת מהם , ריחוף מעל פני האדמה הסתכלות מלמעלה על המציאות, ואמירה הבאה להוציא לפועל את המחשבות והרצון לשינוי, הם שיובלו את האדם למצוא את הדרך ליציאה מהחושך.
יצירת האור והבדלתו מן החושך איננה מסיימת את המהלך , הקב"ה מוסיף ומגלה לנו שיש מקום לחושך גם לאחר שהצלחנו להתגבר עליו. מחיקת הזמנים בהם נדרש האדם להתמודד , והתנתקות מוחלטת מהחושך , איננה המצב הרצוי. המצב השלם הוא יציאה מהחושך , יצירת מציאות חדשה של אור , ובמקביל אחזקת זיכרון החושך , תוך שמירת ההסתכלות על החושך בפרופורציה חדשה , כפי שבא לידי ביטוי בסוף היום הראשון בשינוי שמו ובהגדרה מצומצמת, מחושך גדול המעפיל על כל העולם לזמן מוגדר ומוגבל.
ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד- מצב שלם בו יש רק אור ואין התמודדות , לא מאפשר לנו להתקדם ליום הבא. ללא התמודדות מוגדרת ומתוחמת , האדם היה נשאר תקוע באותו המקום, ביום הראשון.
היכולת לעבור ממצב של יום אחד אל היום השני היא על ידי הלמידה כיצד להתמודד עם החושך, ליצור מציאות של אור , ולחזור ולשלב את החושך, את ההתמודדות באופן פרופורציונלי כגורם הדוחף את האדם להשתנות ולהתקדם כל הזמן. זה המפתח המאפשר קיום של חיים שלמים הבנויים מיחידות זמן של ימים היוצרים ביחד את השבוע.
היום השני הינו ביטוי לכך שהעולם מתפתח ומתקדם. מסתיים שלב ראשון " ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ומתחיל שלב חדש. נשים לב לכך שכבר ביום השני להתפתחות העולם אנו נתקלים בתופעה יוצאת דופן ביחס לשאר הימים , זהו היום היחיד שהיצירה לא מסתיימת באותו היום , ולכן לא נאמר בו " וירא אלוקים כי טוב". הקב"ה מתחיל לעסק בהפרדה בין המים שמתחת למים שלמעלה , וכך נוצרים השמים והאוקיינוס, ורק ביום השלישי מסתיימת מלאכת הפרדת המים ונוצרת היבשה. לכן ביום השלישי נאמר פעמיים "כי טוב". פעם אחת על סיום מלאכת הפרדת המים יצירה שהחלה ביום השני ופעם נוספת על היצירה הייחודית של היום השלישי – יצירת הצומח.
חשוב שנלמד כבר בתחילת הדרך שיש כאן מסר חבוי. היום השני מבטא שתי נקודות מרכזיות:
א. העולם מתפתח ומתקדם , שלב חדש שנוצר על גבי היום הקודם.
ב. יצירת שמים ואוקיינוסים.
ההתקדמות וההתפתחות יכולות להיווצר כאשר יש מרחבים לשאוף אליהם. יש שמיים - מים שאינן ברי השגה, ויש אוקיינוסים - מים הפזורים על מרחב גאוגרפיה עצום ומעמקים הרחוקים מהישג ידו של האדם. הקב"ה מייחד יחידה שלמה , יום שלם ליצירה שאיננה גמורה , מאחר והיא שלב נפרד והכרחי בכל התפתחות , היכולת להמשיך ולהתקדם לשלב הבא ליצירת היבשה ולכל שלב, מתחילה בשאיפה, בחלום ובחזון השייכים לעולם שמימי , רוחני ולרוחב מחשבתי.
הצורך להפריד את שלב ההתפתחות של חזון ליחידה נפרדת , מלמד אותנו על חשיבותו ובנוסף לכך על תכונה חשובה הקשורה להשגת החלום. בעולם הנברא יש צורך לחלום לשאוף להתרחב ולהתקדם, אך יש אמצעי חשוב ליכולת להגשים את החלום והוא- סבלנות והבנה שהשגת השאיפה הרחוקה לוקחת זמן ולא מסתיימת ביום אחד.
הקב"ה יוצר את עולם המים בשני שלבים , בשלב הראשון : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְהַמָּיִם,"
והשלב השני "וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם" . ניתן היה לצור מלכתחילה את המים בהפרדה , לשם מה היה צריך לצור מים בתוך מים? גם כאן יש מסר לאדם החולם ושואף להשיג את המים הרחוקים, לגעת בשמים, בחלום. דע לך שהמים הרחוקים היו בתחילת הדרך קרובים , בטבעם הם ברי השגה , אל תתייאש ותאמר בַשָּׁמַיִם היא, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, הגשמת החלום היא בהישג יד , צריך סבלנות היא לא תסתיים כנראה ביום אחד , ולא בשבוע ואף לא בשנה , יתכן ויעברו שנים , אבל בסופו של דבר החלום והחזון טבעם להתגשם.
ביום שלישי לבריאת העולם נחשפת ומתגלה היבשה, מתגלה עולם חדש שהיה מכוסה עד כה במים. העולם בו אנו חיים ברובו מכוסה במים , מתחתם יש עולם שלם של חיים , הרים, ועמקים מקומת נדחים אליהם האדם לא הגיע מעולם. אם מטרת אלוקים הינה לגלות את היבשה ולרכז את המים למקום אחד, על פניו נראה שהמשימה לא הושלמה , ומצופה היה שהחלוקה תהיה לפחות שווה חצי עולם יבשה וחצי עולם של מים. בעולם שזה אתה נברא בחר אלוקים להשאיר את רובו מכוסה ונסתר מעיני האדם.
בקריאה ראשונית של החלק השני של היום השלישי ,נראה שהבריאה החדשה היא הצמחים והעצים , כמילות שיר הילדים : " מה ברא ה´ ביום השלישי? ים יבשה וצמחים..." , אך אם נתעמק נראה שמדובר בבריאה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר. אלוקים ביום השלישי יצר בעולם החדש את כח הצמיחה , ובעצם העניק מכוחו כבורא ויוצר יחידי את הכח לברוא יצירה חדשה באופן טבעי ועצמאי בעולם. כח זה נזרע בעולם באופן הנסתר מן העין , טמון בזרע שבעצמו טמון בתוך האדמה, יקח עוד זמן רב עד שכח זה יתגלה לעיני האדם.
יום שלישי הוא יום משמעותי. יום בו העולם משתנה ומתחיל לפעול באופן אוטונומי. כל מי שרואה בפעמים הראשונות ניצנים של צמיחת פרח חדש , עוקב אחרי התהליך מזריעת הזרע ועד צמיחתו לעץ פרי , מכיר את התחושה של התפלאות, חשבו על יבשה שוממת כשלפתע מתחילה להצמיח צמח , להוציא עץ פרי .
הקב"ה חושף בפני האדם חלק מהאדמה ומשאיר את רובה מכוסה, ובנוסף מעניק ה' בעולם מכוחו את היכולת לצור ולברוא , אך טומן כח זה באופן המוסתר מן העין.
ביום שני נוצרו השמים ומרחבי הים , יום של התפשטות , יום שלישי הוא יום של חשיפה הדברים הנסתרים , היבשה שמתחת למים, הכוחות הטמונים בגרעין אשר מתחת לאדמה. אדם שמבין שישנם דברים נסתרים , מציאות שאיננה מוכרת לו , לא יתייאש בקלות מחלום רחוק הקשה להשגה. הוא ימשיך לפעול ולחפש ועל ידי כך יביא להתפתחות העולם. הבנה זו כל כך מרכזית וחשובה, ולכן נאמר ביום השלישי פעמיים "כי טוב", טוב לראות שיש עולם נסתר מתחת למים, וטוב לראות שיש כוחות נסתרים אשר מביאים לצמיחת העולם , וכל שנשאר על האדם החפץ לעשות טוב הוא לחקור ולפעול לגילויים חדשים.
יצירת השמש ,הירח והכוכבים ביום רביעי מעלה שאלות רבות :
א. תיאור היווצרות המאורות היה מתאים בסדר האבולוציוני ליום הראשון.
ב. ביום הראשון נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר" , כיצד יש הגדרות של ערב ובוקר מבלי שיש שמש וירח ?
ג. השמש והירח מתוארים שני מאורות , כאשר אנחנו יודעים שהשמש והירח שונים עד מאוד בגודלם ( השמש גדולה ביותר מפי 400 מהירח ) .
ד. השמש היא כוכב המפיץ אור, ואכן ניתן לתאר אותה כמאור , אך כיצד ניתן לקרוא לירח מאור כאשר מדובר בגוף שמימי שמהווה לווין טבעי לכוכב לכת ( כדור הארץ) ואיננו מייצר אור באופן עצמאי?
ה. בתחילה כתוב שיש שני מאורות גדולים ואחר כך מוזכר שיש מאור גדול ומאור קטן?
ו. אם המאורות נוצרו במטרה להבדיל בין היום ובין הלילה , כיצד נספרו הימים עד כה? הרי כתוב במפורש " ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" וכו'.
מדובר בשאלות מורכבות וקשות כל עוד מסתכלים על סיפור בריאת העולם כתיאור מדעי. יום רביעי הנמצא במרכז שבעת ימי הבריאה, מהווה גרעין מרכזי בהבנת משמעות תיאור בריאת העולם בתורה. אם היה למישהו ספק שהתיאור של בריאת העולם בפתיחת התנ"ך איננו מדעי , אלא תיאור עמוק של משמעות הרוחנית לשמה נברא העולם , מגיע יום רביעי ומבהיר ומברר את הדברים.
מטרת בריאת המאורות החדשים ביום רביעי היא לצוק משמעות נוספת לימים כפי שנבראו ביום הראשון. בניגוד למציאות השגרתית הנוצרת מחלופה של לילה ויום לילה ויום , מאורות היום הרביעי באים לציין תוספת של ימים מיוחדים , ראשי חודשים , מועדים ושנים " וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". השמש והירח מבחינה מדעית לא ניתנים בכלל להשוואה. אך, מבחינה רוחנית לפיהם נקבע לוח השנה, ראש החודש והמועדים ומצד השפעתם על חיי האדם הם כשני מאורות גדולים .
שני המאורות גדולים מצד המשמעות והחשיבות שלהם על חיי האדם ( קביעת המועדים והשנים), שונים בגודלם כאשר האדם מביט עליהם מכדור הארץ, השמש נראית גדולה לצד הירח והכוכבים. בשביל ליצור מצב בו יוכלו שני המאורות להיות גדולים במשמעותם עבור האדם מבחינת קביעת הזמנים , אין צורך ביצירת מאורות השווים בגודלם הפיזי. יש כאן מסר רוחני לפיו גודל פיזי איננו הגורם המרכזי בקביעת ערכם הרוחני של דברים. שני מאורות אחד גדול ואחד קטן, כאשר הם יוצרים ביחד את מעגל החיים וכל אחד עושה את תפקידו, הופכים ביחד להיות גדולים ושווים בערכם. משמעות המעשים הנובעים מהפעולה היא שקובעת את הגודל ולא הנפח והמסה של הדברים.
בעולם המדעים שולטת הגישה החומרית , פיזית. פעולות המתקיימות לפי חוקיות באופן אוטומטי , תפיסת חיים הבאה לידי ביטוי ביום ראשון ביצירת מעבר טכני חסר משמעות רוחנית בין לילה ליום ,הימים הראשונים מתארים את העולם בהתפתחות האבולוציונית שלו, כפי שמתואר במחקר המדעי. מאורות היום הרביעי יוצקים את המשמעות לחיים ע"י קביעת ייחודיות לכל יום ויום שאיננו עוד עומד בפני עצמו, כיחידה התורמת להתקדמות הטבעית חומרית של העולם, אלא קשור הוא למעגל החיים , לשבת, לראשי חודשים, למועדים ולשנים, ימים בעלי משמעות רוחנית ודתית. בעזרת המאורות יצוק האדם משמעות רוחנית ערכית לחיים, שזה אתה החלו להתגלות בעולם ועומדים להשתכלל ולהתפתח בימים הבאים.
יום חמישי, מתוך המים פורץ כח חיים הולך ומתפשט בכל העולם. דגי הים, עופות השמים, שרצים וזוחלים , מתברכים על ידי אלוקים " פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ". ברכתם היא ברכת העולם , בהתפשטותם על פני כדור הארץ , מאפשרים הם את התפתחות העולם, בהקשרים המתפתחים בין בעלי החיים נוצרים להם בתי גידול, בהם כל יצור מפרה ותורם לפיתוח סביבת החיים בה הוא חי וכך הולך ומתפתח העולם. בכל בריאת העולם רק התנינים הגדולים זוכים לאיזכור מיוחד כבריאה מיוחדת העומדת בפני עצמה, בעוד הצמחים, העצים, הדגים, העופות זוכים באיזכור כללי. ומכאן עולה השאלה , מה המיוחד באותם התנינים הגדולים? ישנם פרושים שונים לגבי מי הוא אותו יצור מיוחד. יש הטוענים שמדובר בזוחלים גדולים, יש אומרים שהיה זה לוויתן גדול, ואחרים מקשרים את התנינים הגדולים לדינוזאורים. בכל מקרה, לגבי כל פירוש ,השאלה מדוע הוא זוכה לאיזכור מיוחד עדיין קיימת.
כאשר מסתכלים על הברואים בעולם בסוף יום חמישי, הם מוצגים כבעלי עוצמה, בלתי מנוצחים. הגדול שביצורים הוא התנין, אם התפתחות העולם הייתה נעצרת ביום החמישי כנראה שעל פני כדור הארץ היצורים השולטים עד ימינו היו אותם תנינים הגדולים.
בהבלטת היצור הגדול והעצמתי שנוצר ביום חמישי, מעביר לנו אלוקים מסר מיוחד. יום לפני בריאת האדם, מבליט ה' את התנין הגדול כזיכרון עולם עבור האדם העומד להחליפו כיצור החזק בעולם. עלינו לזכור את מגבלות הכח , יצור חי גדול ככל שיהיה הינו יצור זמני , בדיוק כמו ששלטון התנינים הגדולים חלף ועבר מין העולם , כך כל יצור חי חזק יחלוף גם הוא מין הארץ. הדבר נכון לאדם הפרטי וכן למעצמות כפי שראינו לאורך ההיסטוריה , מצרים, אשור, בבל, פרס וכו' בדיוק כמו התנינים הגדולים , בלטו בזמן מסוים , אך כעבור זמן ירדו מכוחם.
ביום בו החלו החיים לפרוץ ולהתפתח ולהשתלט על פני העולם , גילה ה' לאדם את מגבלות הכח. מסר שצריך ליצור אצל האדם הנמצא בשיא גדלות את מידת הענווה , במטרה שידע לאזן את כוחו ולפעול מתוך שיקול דעת כלפי אותם יצורים החלשים ממנו.
יום שישי בריאת חיות ובהמות לצד בריאת האדם , לכאורה, מתאים יותר היה לברוא את החיות והבהמות ביום חמישי בצמוד לבריאת הדגים, העופות, והזוחלים, מדוע הוצמדה בריאת החיות ליצירת האדם הראשון?
הצמדת בריאת החיות והבהמות לבריאת האדם מדגישה את הצורך להשוות בין הנבראים, בפרקנו הפסוקים העוסקים באדם יוצרים תחושה שאין הבדל בין האדם לבין כל שאר הבהמות והחיות, האדם מתואר בצדדים החומריים שלו:
אין איזכור לנשמת האדם או ליכולותיו הקוגניטיביות. תכונות בהם נבדל האדם מין הבהמה:
ההבדל היחיד אותו ניתן למצוא בפסוקים הוא באמירה של אלוקים : " נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", בכך מדגישה התורה את ההבדל המהותי בין החיות לבין בני האדם, האדם נוצר בצלם ובדמות אלוקים.
מה המשמעות לכך שרוב התיאורים בין האדם לחיות עוסקים בצדדים בהם יש דמיון ביניהם?
התורה מצמידה את בריאת החיות לבריאת בני האדם ומתארת את האדם כיצור חומרי הדומה לחיה , בשביל, להדגיש שגם באותן הפעולות בהן האדם פועל כאחת החיות, יש הבדל מהותי ביניהם. פריה ורביה, כיבוש והשתלטות על טריטוריות והאכילה , קיימים בכל יצורי החיים. אך כאשר האדם פועל אותן מצופה ממנה לעשות זאת אחרת , שכן הוא בניגוד אליהם נוצר בצלם אלוקים.
במצב בו האדם מבסס את מעשיו ופועל מתוך עולם ערכים ומתוך עולם פנימי עמוק וטהור (מתוך שורש צלם האלוקים הטמון בו) , גם מעשיו היום יומיים החומריים נעשים באופן שונה מבעלי החיים. חיי האישות שלו מבוססים על קשר פנימי עמוק, האכילה נעשית באופן שקול ומאוזן , פעולותיו בעולם המקצועי ורצונו להתקדם מנוהל תחת מגבלות מוסריות מבלי לפגוע בחבריו לעבודה.
האדם כמי שמופקד על שמירת העולם ופיתוחו נבדל משאר הברואים בכך שנברא בצלם אלוקים, ובתוכו טמונה היכולת המוסרית והיכולת הקוגניטיבית שמאפשרת לו לפעול באופן מהותי שונה משאר היצורים. לאחר שנולד ניתן לומר על הבריאה- טוב מאוד. כלומר, מעתה יש לעולם את היכולת לעמוד ולהתקיים גם מבחינה חומרית וגם מבחינה מוסרית רוחנית. נשים לב לכך שהאדם ללא שאר הברואים לא יוכל כלל להתקיים, שאר הברואים ללא האדם יכולים להתקיים אך יישארו בעולם בינוני (טוב). החיבור בין האדם לשאר הברואים הוא המאפשר לעולם להיות מקום טוב מאוד ובתנאי שהאדם ידע את מקומו ואת המבדיל בינו לשאר העולם גם בפעולות הבסיסיות ביותר פריה ורביה, אכילה וכו'.
השבת מתייחדת בכך שהיא יום מקודש, נבדל משאר הימים , כל יום קבל את הציון "טוב" ( ביום שלישי נאמר פעמיים "טוב", בפעם הראשונה עבור יום שני , ובפעם השנייה עבור יום שלישי), יום השישי קבל את הציון "טוב מאוד" , הציון היינו יחסי, כלומר יום השישי הוא טוב מאוד ביחס לשאר הימים שעליהם נאמר "כי טוב" , השבת איננה נמצאת בסקלה של ימים האחרים , ולכן לא ניתן לתת לה ציון ביחס לשאר הימים, עבור האדם שזה אתה נוצר היום הראשון בעולם הוא השבת, האדם נוצר בעולם ומיד מנותק ממנו, הציווי והברכה של אלוקים לאדם ביום שישי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ", " וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ", " ... לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה ", אמור לצור אצל האדם תחושה ורצון עז להתחיל ולפעול בעולם, הניגוד בין הציווי לפעול ולעשות- יום שישי, לבין הציווי למנוחה- שבת, יוצר דיסוננס, ובלבול אצל האדם , ביום שישי האדם נעמד על נקודת הזינוק , עומד לצאת לדרך ולכבוש את העולם שזה אתה נוצר, ופתאום עצירה, מנוחה.
אלוקים לא צריך את המנוחה , הוא יוצר מנוחה דידקטית, שמטרתה להעביר מסר לאדם, באותה המידה שהשבת נקבעה כיום השביעי , ניתן היה לצור אותה ביום הראשון או באמצע השבוע, הרי המנוחה ביום השביעי לא נבעה מעייפות, מה עם כן המסר החבוי בשבת כיום מנוחה הצמוד לבריאת האדם? הצמדת השבת לבריאת האדם הביאה לכך שבזמן שיא של רצון לצאת לדרך ולכבוש את העולם, היה צריך האדם לפעול נגד רצונו הטבעי ולעצור ולהקדיש זמן למנוחה, שכל מטרתה היא להדמות לאלוקים ולהתחבר לעולם רוחני, הפעולה הראשונה אותה האדם נדרש לעשות בעולם הינה דחיית סיפוקים, תכונה שנבדקה בניסוי המרשמלו- ניסוי מפורסם שנערך באוניברסיטת סטנפורד האמריקאית ועוסק בכוח הרצון ובדחיית סיפוקים. את הניסוי ביצע החוקר וולטר מישל, על ילדים בני שנתיים עד ארבע. בניסוי הוכנסו הילדים בתורם לחדר ריק, וישבו על כיסא כשמולם סוכריית מרשמלו אחת. לפני שהנסיין יצא מהחדר, הוא הסביר לילד שהוא יכול לאכול את המרשמלו, אבל אם יחכה עד שהוא, הנסיין, ישןב לחדר, הוא יקבל שתי סוכריות. הממצאים היו ששניים מתוך כל שלושה ילדים לא עמדו בפיתוי ואכלו את המרשמלו. שליש מהילדים התאפקו, עמדו בפיתוי ולא אכלו את המרשמלו. הם בהו, הריחו ומששו את המרשמלו, אבל לא אכלו אותו לפני הזמן. המדהים הוא שבמחקר המשך, 14 שנה אחר כך, כשנבדקו אותם הילדים, הסתבר לחוקרים שאחוזים גבוהים מאוד מאותם הילדים, שהצליחו בילדותם לדחות סיפוקים ולא אכלו את המרשמלו, הראו בבגרותם יכולות חברתיות ולימודיות מפותחות משל קבוצת הילדים שלא התאפקו בתחילת הניסוי ואכלו בילדותם את המרשמלו, כבר בהתחלה. הממצא המעניין עוד יותר היה ש"דוחי הסיפוקים" בילדותם, התמודדו בבגרותם, טוב יותר, עם תסכול ולחץ.
הדרך להצליח בעולם מלא יצרים הינה דחיית סיפוקים, האדם הצטווה להשתמש בכל תכונותיו , אך בשביל לעשות זאת נכון , יש צורך להגביל את העשייה לזמן הנכון ולמקום הנכון , " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים ...", אדם שלא יצליח לבסס את חייו על דחיית סיפוקים , ימצא את עצמו בוחר שוב ושוב במה שירגיש שנכון לכאן ועכשיו, במקום לבחור בפעולה הנכונה והרצויה לטווח הארוך, ולכן עוצר אלוקים את האדם בדיוק ביום בו הוא מוכן לצאת ולכבוש את העולם , מצווה עליו לדחות את רצונותיו ולהמתין יום אחד, לעצור ולבחון את מעשיו מתוך תפיסת עולם ערכית, רוחנית המתאימה ליצור שנברא בצלם אלוקים.
תגובות