סטיב קר מאמן קבוצת הכדורסל גולדן סטייט ואחד המאמנים המצליחים ביותר ב NBA , בחר לנהל את אחד ממשחקי אמצע העונה בדרך ייחודית , הוא נתן לשלושה שחקנים לאמן את הקבוצה באימוני ההכנה ותוך כדי המשחק.
על שיטת האימון הייחודית שלו אמר קר: "כמאמן זו לא הקבוצה שלי, זו הקבוצה של השחקנים והם צריכים לקחת אחריות. לא התמקדנו כמו שצריך בחודש האחרון וחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. לשחקנים נמאס מהקול שלי, גם לי נמאס מהקול שלי. השחקנים תכננו תרגילים טובים וזה היה ערב מוצלח, הם הגיבו נהדר".
אם ננסה לתרגם את דבריו לעולם החינוך לכיתת הלימוד , הדברים ישמעו כך :
על שיטת ההוראה הייחודית שלו אמר המורה : ״ כמורה זו לא הכתה שלי, זאת הכתה של התלמידים והם צריכים לקחת אחריות. לא התמקדנו בלמידה בחודש האחרון כמו שצריך, וחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, לתלמידים נמאס מהקול שלי , גם לי נמאס מהקול שלי. התלמידים תכננו את שיטות ההוראה וכו׳."
המצב בו האחריות על הלמידה בכתה ומחוץ לה , נמצאת אצל ההורים או המורים ואיננה עוברת לילד , מביאה לכך שבמוקדם או במאוחר הלימוד ימאס לתלמידים ובאופן טבעי הם יפסיקו לתפקד תוך האשמת האחראי- המורה.
מסירת האחריות ללמידה אל התלמיד מעבירה מסר חד וברור אנחנו ( המבוגרים ), סומכים עליך ובטוחים שיש לך את היכולת לנהל את הלמידה בעצמך ולהסתייע במורה או בהורה במקרה הצורך.
פעולה זאת דורשת הכנה הכוללת הסבר מה משמעות האחריות , ההבנה שיש לצד האחריות גם מוכנות לשאת בתוצאות , גם כאשר הן מאכזבות .
האם הילד מספיק בוגר על מנת לקבל עליו את האחריות , אולי כן ואולי לא, אך אם לא תנסו לעולם לא תדעו.
